חפש את המטמון

כשהג’ינג’י היה בן 8 הוא הפיק לעצמו את יום הולדת הבנים האולטימטיבי!

כיאה למפיק חשוב, היו לו שני עוזרי הפקה מסורים, אמא ואבא, שהוציאו את הרעיונות מהכוח לפועל.

שבעה חברים בנים הוזמנו לחגיגה. הם התייצבו אצלנו ב-19:00 חמושים בשקי שינה.

ראשית, האכלנו אותם.

באופן כללי, אני מאמינה שילדים שבעים הם ילדים רגועים יותר.

אחרי הארוחה, הקמנו יחד בגינה אוהל סיירים גדול בו הם היו אמורים לישון. ציידנו כל אחד מהם בערכת הישרדות: פנס, מראה וזכוכית מגדלת ושלחנו אותם לחפש את המטמון. המסלול היה מצומצם, החצר שלנו וחצר השכנים הידידותיים שלנו. הם עברו מרמז לרמז, ולסיום חפרו את האוצר – תיבת עץ שאחסנה פעם בקבוק יין, ועכשיו הייתה גדושה מטבעות זהב משוקולד, שרשראות סוכריות ושלל חטיפי מיני של עלית.

ואילו רמזים שתלנו להם?

את כתב החידה הראשון הם קיבלנו בתחילת המשחק יחד עם ערכת הבילוש האישית שלהםבכתב הכי קטן שהמדפסת יכלה להפיק (ariel 3) כתבנו להם את הרמז הראשון:

צאו לדרך. אחד, אחד.

אל דאגה אתם לא לבד

ידידו הטוב של האדם

אליכם בשמחה נצמד.” 

הפתק הראשון נעטף יפה בנייר כסף מנצנץ ונתלה על חגורתו של שמואל, הכלב שלנו שכצפוי העניק לילדים ליווי צמוד לכל אורך הביקור בממלכתו (כלומר, בחצר).

הפתק השני נכתב בכתב ראי, הפענוח נעשה בעזרת המראה:

אני כאן. קרוב, קרוב.

על עץ הפרי הצהוב.

אני שונה, אני מיוחד!

פרי כמוני יש רק אחד.

גשו אלי, הגיעו הלום,

אני מחכה, כולי אדום.”

על עץ הלימון תלינו קופסת פלסטיק בצורת תפוח אדום.

הפתק השלישי נכתב בכתב סתריםכתבנו עליו:

“טוב שכן קרוב מאח רחוק, בקשו מכוכב הצפון לעזור לכם”.

הפתק נתלה על דלת ביתם של שכנינו מצפון (שעשו חסד עם עצמם ובאמת נסעו לצפון באותו סופשבוע רוגש).

הפתק הרביעי והאחרון אמר כך:

“כבר הייתם אצל השכנה?

עכשיו גשו לעץ התאנה.

בקשו משמואל הכלב לעזור,

הוא הרי הכי טוב ב…”

ביאור:  שמואל הוא הכלב שלנו, כבר אמרנו, והוא הכי טוב ב… לחפור.  הילדים עלו על זה די מהר, ובעזרת אתי פלסטיק שבמקרה נחו ליד התאנה הם חפרו ומצאו את תיבת האוצר.

כמות הממתקים בתיבת האוצר הבטיחה להם שהם לא ירעבו בהמשך החגיגה…

כדי להירגע לפני השינה, הזמנו אותם לצפות בסרט בסלון, ביוזמתם הם נכנסו לשקי השינה ושכבו על השטיח.

אחד, אחד, קרסו גיבורינו.

האמא הפולנייה שבי, החליטה לחסוך מהם (ובעיקר מעצמי) את השינה בחצר, וכך לא הערנו אותם והנחנו להם להמשיך לנום בבית.

בלת”ם קטן ב-1:00 בלילה, שלח אותי, מלווה ב-חבר הכי טוב של הג’ינג’י, לביתם של הוריו. הצאצא התעורר והגעגועים הקשו לו להירדם מחדש.

למחרת בבוקר, השכמנו והכנו להם “ארוחת בוקר של בית מלון” – שם הקוד של ילדינו לארוחה מפנקת במיוחד.

לסיום יצאנו לטיול “פיזור האורחים”. נפרדנו מכל ילד ליד ביתו. ההורים באו בהמשך היום לאסוף את שקי השינה.

ביום הולדת מסוג זה אפשר גם לעשות פיקניק בחצר או בגינה הציבורית הסמוכה, לשחק “חפש את המטמון” עם פריטי ארוחת הערב. שהילדים ימצאו את כל מה שצריך לארוחה: אוכל, כלים חד פעמיים, מפה וכו’.

אפשר להכין בצק ולאפות פיתות על סאג’ (…או בתנור, או על מחבת הפוכה על הגז)

נ.ב. לא חייבים לחכות לימי הולדת כדי לבנות אוהל בחצר. האמת שגם לא צריך אוהל או חצר בשביל זה. את “האוהל” ניתן גם להקים מתחת לשולחן של פינת האוכל, ולהיעזר בסדינים ושמיכות.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

תגובות

פוסטים מומלצים

גלילה לראש העמוד