אני מאד אוהבת את הים. את הריח של המים. את מגע החול הדקיק.
אני ממש לא מבינה איך אנחנו לא מגיעים יום-יום לים.
בסך הכל 15 דק’ נסיעה מהבית.
ועוד שעה אריזה – לפני.
ושעתיים של ניקוי כל החול מהחפצים ומהאוטו- אחרי.
בפעם האחרונה שהיינו בים החלטנו שנביא קצת ממנו הביתה.
הבאנו הביתה חול ים.
אני לא מתכוונת לכמויות החול שאנו מפזרים טבעי במכונית.
מילאנו שקית ניילון בחול והבאנו הביתה.
השארנו אותה בפינה בחצר.
אחרי כמה ימים, באחר צהריים נטול מעש, הוצאתי את החול מהשקית, הרטבתי אותו ובנינו ארמון חול. שעשוי מטפטופי חול ים ספוג במים.
מסקנות:
1. היה כיף*.
2. זה לא יכול להחליף הליכה אמיתית לים.
* אני שמה לב שלמדתי מבני בכורי. כל מילה שנייה היא “כיף”.
שיחה שגורה אצלנו בבית:
– “איך היה בבית ספר/גן/חוג/קייטנה/צופים?”
– “כיף!!”
– “מה היה?”
– “לא זוכר…”
